יום חמישי, 11 ביוני 2015

פרק ג'- סביבתי



יש  קו גבול שממנו איחור בשחרור רשימה לחלל הופך לאיום. אני מרגיש את זה בגרון. ההפקה משתלטת לי על המוח ולוקחת לי זמן כתיבה, מנצלת בכוח היות החלק הכותב שברירי, החלש בהולכת עומסים והלכאורה-גמיש ללא הגבלה. במשבצת שבה אני אמור לייצר מילים ולהרכיבן למשפטים ולפסקות נוצרים הוראות, רשימות מלאי, פמפלטים של דיבור עצמי. לפחות אני לא צריך לשכנע יותר. אני מביט אחורה, על השרבוטים במהלך היום שאותם ארכיב לכלל רשומה מסודרת, מובנת ברמה סבירה למי שלא מתנגד. איפה הייתי ואיפה עכשיו. לפני שבוע עוד הייתי מלא רגשות נקם על ההתעלמות וחוסר הפרגון לרעיון הגאוני שלי. שבוע מאז, מרוב שנפתחו הדלתות ועפתי לקצה השני, המעשי, לו  ניתן הייתי מיילל גוועלט  לחברי בעשירון העליון לקבלת ייעוץ הנוגע לפיתוח ארגוני נכון של המיזם הספרותי.  אם יש לקח שלמדתי מהם/ן בשנות הזוהר בדירוג הנמוך במשלב המקצועי זה שכסף הוא הדבר הזול בעולם ולכן יש להמעיט לבקשו ממי שיש.
השבוע התחיל בתקר באופניים. בעגמומיות סקרתי את ברירותיי והעדפתי להתחנן לטובה מתמתמ במקום להתעקש על תיקון התקר בעצמי. נכון שהפרתי עיקרון שכתבתי עליו לפני דקה אך חברי מהעשירון הקובע, יעריכו שדחיתי שוב חלום ילדות שלא להזדקק לחסדי מתקני האופניים ונשמעתי לכלכלת זמן של מפיק דגול. הכי חשוב להישמע לציווי רשימת ההפקה: סידור שיער להופעה ייצוגית כזאת שאמא שלי תאהב ותגיד "איזה יופי". בני הספר ואחיו ניפחו לי במספרה את האגו השמוט, פירגנו לרעיון והעלו מקומות שיש להם מה להרוויח ושמות של ממלאי/ת תפקידים עם חזון. הבטתי על עצמי במראה, נראיתי כל כך טוב שלא יכולתי לעצור בעצמי ודהרתי למקום 3 ברשימה.
הגעתי לירקון 70,  מתחם שיגור רשמי לחלל העולם. התעכבתי קצת למטה להתאקלם. כמה שלא יגמדו את הבניין משנות ה-30 שתוכנן על ידי זאב רכטר רבי הקומות סביבו, הם לא יכולים לגזול ממנו ראות לים הכחול ופתחי יציאה לשמיים. לא היה לי מפתח לשרשרת והעליתי את האופנים במעלה המדרגות. כשהיססתי מה לעשות איתן בגלל השלט "נא לא להשאיר אופניים בחדר המדרגות", עקפו אותי שניים ממחנה "שלום עכשיו". לאן הם עולים? דלת אחת היתה פתוחה אבל לא זכרתי שהכניסה משם. קומה מעל ליד הדלת פתוחה נערמו כקוביות מסכי טלוויזיה, יוצאים נכנסים? בפעם האחרונה שהייתי שם, אילה הציגה וידאו באיזה מבואה ובאירוע אחר  צ'יקי ארד שר על הגג שיר אהבה לספוטניק. המקום נראה אחרת. איפה הגג והמבואה? החלל בשיפוצים, אווירת התאוות באוויר.  זה היה כמו שזכרתי ופי 1000 יותר. בגלל התספורת חשבו שאני מהעירייה ולכן הופניתי במהירות להנהלה. עליתי במבוך ושם נפגשתי עם קפטנית החללית. אהבה, אולי חד-צדדית,  במבט ראשון. היו שלום נסיכים קטנים, נפרדתי ממי שלא רצה אותו, הלו נסיכה גדולה..איזה תחנת שידור מפוארת יצרת לנו פה. בשם התל אביבים, סבא יוסף סבא דוד ואבא נמרוד גאים, והרחובותיות מה זה יפרגנו, וואללה סופסוף הבאת סטארט אפ. שרירי רפו ונכנסתי למצב טריפ סוגת גילאם. ההרפיה ממתח חיפוש השותפות, הדחייה, ההתעלמות, הבינגו וההכרה שהולכים להרים אירוע שילקלק ת'אצבעות. הקפטנית אומרת שצריך לבנות ת'אירוע כך ששנה הבאה..
שיעורי הבית היו לתחקר ולמצוא חומר מצולם ליום השידורים המיוחד שלhalalit.tv . טוב, אז ברור שקידום ענייני יום השידור מתעדף  מול עיון מחדש ב"סקילה וכריבידאס" לרשומה זאת. אני צופה בחומר וחושב על הסיבות שהביאו אותי להתקבע על ג'וייס. על פני השטח ההזדהות שלי נמצאת איפה שהוא בתכונות המשותפות לדדלוס ובלום. אני מנסה להרכיב את קבוצת המאפיינים ושוקע לתורת הקבוצות. בכלכלת זמן של מותג הכתיבה והיזמות יש שתי ברירות: לשקוע ביום השידורים ובתורת הקבוצות או לעוף ל"אהבת עולם"/לאור ו"מוקס נוקס"/אדף.
עלילת "אהבת עולם" מתקדמת ל-1995 ומשם תנוע אחורה והצידה. בועז, מי שהיה האל"מ הצעיר בצה"ל והמושל הצבאי בעזה בתחילת הסיפור, כשנפגשות הדמויות לראשונה, הגיע לגילי, 52. אני מחשב בראש, היום הוא בן שבעים ושתיים, יש מצב שהוא אחד ממחנה השלום שעקף אותי במסדרון, מהיורים ובוכים שחרדים לדמותה של המדינה. הוא לא ייתן לי כסף להפקה אבל אולי יש לו חבר סמולן בדירקטוריון של נותני החסות. כרמלה, אשתו של בועז, בליינד תאהב אותי עם התספורת החדשה. ודפנה אז בכיתה י"א, היום עם לפחות שני ילדים, חרדה שהנוער שהפסיקו לקרוא, רק כל היום עם הראש מורכן למסך, בול בפרופיל קהל היעד.
איבדתי את דרכי ב"מוקס נוקס". וחוזר אחורנית. הנה הגיבור נפגש עם נ. חובבת הספרות מהעשירון העליון שקנתה את זמנו. הנה הגיבור בנעוריו מתיידד עם מזכירת המפעל והיא מחלצת אותו מעבודת מיון הירקות. אני מדלג לאובססיה לקלסיקונים, העונג ממלל שזורם במסלול שהפחד והעונג מהגופני התווה. בסוף אני נוחת שוב לשיעור ספרות על המתים של ג'ויס, בחוג שמעביר הגיבור לנ. וחברותיה. השראה


מקרר פורח ; פרק ב' - שכונתי



נשיקות בריאד, הקנדים העיראקים 290 ילדות נערות ונשים משוחררות, מראות מנפאל. המקום להיות הוא רק באוויר מנותק מתוחזק לחלל. לורן עם העולם בידה מאחורה. תמר וחיים במטבח. הנכד של שמעון משחק מאחורה, חולף רוח, מרגרט שמה לפני צלחת עמוסה ומתיישבת מולי. לורן ואני מנסים לברר מי זה רובי וויליאמס. יש לו הרבה להיטים אבל לא אף אחד מוכר. אנחנו שנינו נאבקים בתחושת החיצון, הזר. כך בכזאת קלות פספסנו את חוליו, הומפרדינק, תום ג'ונס של האלפיים?
הפעם, בקריאת "סקילה וכריבידס" המילה הראשונה שעולה לי לנוכח הטקסט היא משפחתיות. וואט דה פאק שאלתי עצמי שהרי בפעם הקודמת שנגעתי בפרק התעסקתי בריקוד, השוויתי את המקומות שג'ויס מדמה לריקוד את תנועת הגוף של המשתתפים, התנהלותם במרחב. מתי זה היה? אני בודק את תאריך הקובץ 23.11. 2013 יום הולדת של אורילי ויומיים לפני אמא. בקריאה עצמית דרך עדשות פרויד/דרידה/לאקאן, הרי שטיפת תאווה מדודה לריקוד הגיעה מאבי ומאמי את התנועה קדימה. בפועל הוא הולך ישר והיא מסביב. דדלוס מגיע לסלון ספרותי של השכונה, להפגין את הידע שלו ולקדם את עניניו. הוא בוחן את שומעיו תוך כדי שהוא מציג בפניהם את טיעוניו, דדלוס, הצעיר במשפחת התרבות הקטנה מתריס את הידע שלו.לכאורה הוא מעמדת החלש אך לו יש את המעוף להביט אל מעבר למשפחתו ולשכונתו.  שני הגיבורים. לכל אחד קצב אחר של הליכה, עוברים ממקום למקום במרחב השכונתי, המוכר, של דבלין. בלום, היהודי הזר יודע שלא יזוז מדבלין. דדלוס מחמם מנועים לעזיבה. סדרת ההיתקלויות והמפגשים  מגחיכים ומעצימים את שני הגברים. רעיונותיהם הכבירים מתקזזים עם קטנוניות עיסוקם בלהתפרנס, 
"הרי נדיר שאת מזמינה" אני זורק לתמתמ אחרי שהתפלאה כי אמרתי כן כשנשאלתי האם אני רוצה ללכת לפרימייר של האח של מריה.  בדמיוני דווקא הלכנו להופעה ושבדרך  מבטי נתלה על הבטון מסביב ושיר ממכונית חונה מציף את הרחוב שלפעמים הוא לא מאמין כמה הוא אוהב אותך. אהבה מתוקה. העיניים שלי אדומות ויש אדום ברחוב. אדום סמלי. אדום כמו האדום שאת מתלבטת אם לעלות כמה מאות פיקסלים למעלה או להשאירו קורא לעין בדיוק בגלל חוסר ההרמוניה. בפועל הים טרף את לוח הזמנים. כשרודפות מחשבות האשם בתוכי תוכי הן נוגעות זנב ראש ואני, הדג. העונג בספורט הימי מדגדג. ההפקה על כל מה שכרוך ונכרך בה גדולה ממידותיי. רוצה להמריא ובינתיים שוקע מסתבר, לפחות לא מסתבך


by  ayala netzer





Dance of the Blessed Spirits




May 1, 2015

מקרר פורח ; פרק א' - משפחתי

מצאתי אמפתיה בתל-אביב. מערבית לסלע אנדרומדה כשגובה הגלים נע בין שלוש עשרה ס"מ לעשרים וארבע קרוב לחוף או סביב השונית תמתמ ואני שיחקנו מטקות עד שהשמש שקעה ואז לא עמדתי בפיתוי לחתור עם חספלה, גלשן העמידה שלי לתוך החושך. הבחנתי במספר מבטי הערצה מצד תמתמ כשירדתי איתו על הסלעים וכמובן כשחזרתי והתברר שחיכתה לי. החשכה שבאופק אובדת לצבע המים שהשתנה מכחול לירוק כהה ואז לכמעט שחור הופך את רצפת המים הבולענית לרקמה נוזלית תוססת. מתחת לערכים מסוימים  בטבלאות גובה, מגמה, כיוון ותדירות של הגלים ורוח עד חמש קמ"ש הים הוא רחם מעורער ידידותי למשתמש. פעמוני מדוזות מתרבים ככול שאני חותר לעומק,  זר כחול כהה סביב כיפתם, הם חולפים לבנים כחלחלים לעיתים מבזיק אור צהבהב. המצב הגופני של להרגיש בתוך נחוץ לי מאוד להפקה הבאה: משחק קריאה שיתופית רצופת אלכוהול של הספר "יוליסס" ביומבלום BLOOM'SDAY 16 ביוני. יומני היקר סמן ביומן. כשיצאתי לשווק את הרעיון הגאוני ציפיתי שיחבקו אותי ויחשבו יופי גאון של אמא. לא צפיתי לקבל התנגדות ו/או התעלמות. פנייתי למוסד הספרותי הראשון עברה בקלילות את מחסום העניין של ההנהלה הזוטרה ונחסמה על ידי ג', מנהלת האירועים, שלא ידעה מי זה יוליסס אבל חשבה שאולי, בכל אופן, אני צריך להוסיף עוד בשר, להוריד את הקטע הספרותי  ולתת לאירוע גוון של "מדע על הבר". מרוב עצבים התקלחתי להירגע ודיוושתי למתחרה שלו. המתחרה לא היה וההבטחה שהוא יתקשר אלי לא קוימה. בדרך חזרה פגשתי את נציג ההנהלה הזוטר שהסביר לי שהמקום נמכר לפני שנה והם לא עושים יותר אירועים ספרותיים לזקנים. לאחר שדיברתי איתו חלחלה לגאוותי ההכרה שיתכן שלא אוכל כבר השנה  למלא את חור העלבון ששמו של ג'ויס ירד מנכסיו. עקבתי אחרי שכלי מנסה למצוא מקומות חדשים אך פתאום כולם נראו לי יותר בכיוון של עזרה לאח במצוקה מאשר תרגיל במילוי תענוגות וצרכים של עצמי והאחר. הלכתי לאימון של דוד ונרי ותפרתי קצת פיץ' 1 בסגנון החדש שלמדתי. כשנפתחה דלת המעלית מול הראי וארבע שחקניות צעירות מבית הספר למשחק בקע ממני ג'ויס כמו טוטם באמצע המצח. שתוק ותקרא אותי שוב. וכך עשיתי. בלילה הרצתי שוב לתוכי קצת מפרק "סקילה וכריבדס" ביוליסס והמשכתי בקריאתו במהלך ההמתנה בתורי המנהלות הרפואיות שמתחזקות את  מותג הבריאות המשגשג שלי. במנהלה האחרונה, כשבדיחה לבחורה שמאחורינו כשנתיים התקשקשות חביבה נטולת פייס האחרונה התדרדרה מבחינתה לאמירה חסרת טקט עד גבול ההטרדה מצידי הבנתי שטוטם ג'ויס התגבש לי לזין בעין, חסר צורה סדורה שכיוונו קדימה. התבאסתי שוב ונסעתי הביתה מאזין לדיווחים מנפאל, לזעקות גוועלט מצעירים שגדלו על "הישרדות" ולרוץ למיליון", לאלגנטיות המתוחכמת של שוכרי רחם פונדקאי, למצוקת הורי מטיילים ונפאלים שנותק הקשר עם משפחתם. העיוות בתנועת הראש סידר לי את המוצקים חסרי-צורה סדורה, חזקים ורכים, ספוגים ביעילות גבוהה לכדי חזון כמו שאני אוהב, כזה שסוגר פינות לגבות, ליטרים
גילופין לעצבים

ציור: אילה נצר



פס-קול