יש קו גבול שממנו איחור בשחרור רשימה לחלל הופך לאיום. אני מרגיש את זה בגרון. ההפקה משתלטת לי על המוח ולוקחת לי זמן כתיבה, מנצלת בכוח היות החלק הכותב שברירי, החלש בהולכת עומסים והלכאורה-גמיש ללא הגבלה. במשבצת שבה אני אמור לייצר מילים ולהרכיבן למשפטים ולפסקות נוצרים הוראות, רשימות מלאי, פמפלטים של דיבור עצמי. לפחות אני לא צריך לשכנע יותר. אני מביט אחורה, על השרבוטים במהלך היום שאותם ארכיב לכלל רשומה מסודרת, מובנת ברמה סבירה למי שלא מתנגד. איפה הייתי ואיפה עכשיו. לפני שבוע עוד הייתי מלא רגשות נקם על ההתעלמות וחוסר הפרגון לרעיון הגאוני שלי. שבוע מאז, מרוב שנפתחו הדלתות ועפתי לקצה השני, המעשי, לו ניתן הייתי מיילל גוועלט לחברי בעשירון העליון לקבלת ייעוץ הנוגע לפיתוח ארגוני נכון של המיזם הספרותי. אם יש לקח שלמדתי מהם/ן בשנות הזוהר בדירוג הנמוך במשלב המקצועי זה שכסף הוא הדבר הזול בעולם ולכן יש להמעיט לבקשו ממי שיש.
השבוע התחיל בתקר באופניים. בעגמומיות סקרתי את ברירותיי והעדפתי להתחנן לטובה מתמתמ במקום להתעקש על תיקון התקר בעצמי. נכון שהפרתי עיקרון שכתבתי עליו לפני דקה אך חברי מהעשירון הקובע, יעריכו שדחיתי שוב חלום ילדות שלא להזדקק לחסדי מתקני האופניים ונשמעתי לכלכלת זמן של מפיק דגול. הכי חשוב להישמע לציווי רשימת ההפקה: סידור שיער להופעה ייצוגית כזאת שאמא שלי תאהב ותגיד "איזה יופי". בני הספר ואחיו ניפחו לי במספרה את האגו השמוט, פירגנו לרעיון והעלו מקומות שיש להם מה להרוויח ושמות של ממלאי/ת תפקידים עם חזון. הבטתי על עצמי במראה, נראיתי כל כך טוב שלא יכולתי לעצור בעצמי ודהרתי למקום 3 ברשימה.
הגעתי לירקון 70, מתחם שיגור רשמי לחלל העולם. התעכבתי קצת למטה להתאקלם. כמה שלא יגמדו את הבניין משנות ה-30 שתוכנן על ידי זאב רכטר רבי הקומות סביבו, הם לא יכולים לגזול ממנו ראות לים הכחול ופתחי יציאה לשמיים. לא היה לי מפתח לשרשרת והעליתי את האופנים במעלה המדרגות. כשהיססתי מה לעשות איתן בגלל השלט "נא לא להשאיר אופניים בחדר המדרגות", עקפו אותי שניים ממחנה "שלום עכשיו". לאן הם עולים? דלת אחת היתה פתוחה אבל לא זכרתי שהכניסה משם. קומה מעל ליד הדלת פתוחה נערמו כקוביות מסכי טלוויזיה, יוצאים נכנסים? בפעם האחרונה שהייתי שם, אילה הציגה וידאו באיזה מבואה ובאירוע אחר צ'יקי ארד שר על הגג שיר אהבה לספוטניק. המקום נראה אחרת. איפה הגג והמבואה? החלל בשיפוצים, אווירת התאוות באוויר. זה היה כמו שזכרתי ופי 1000 יותר. בגלל התספורת חשבו שאני מהעירייה ולכן הופניתי במהירות להנהלה. עליתי במבוך ושם נפגשתי עם קפטנית החללית. אהבה, אולי חד-צדדית, במבט ראשון. היו שלום נסיכים קטנים, נפרדתי ממי שלא רצה אותו, הלו נסיכה גדולה..איזה תחנת שידור מפוארת יצרת לנו פה. בשם התל אביבים, סבא יוסף סבא דוד ואבא נמרוד גאים, והרחובותיות מה זה יפרגנו, וואללה סופסוף הבאת סטארט אפ. שרירי רפו ונכנסתי למצב טריפ סוגת גילאם. ההרפיה ממתח חיפוש השותפות, הדחייה, ההתעלמות, הבינגו וההכרה שהולכים להרים אירוע שילקלק ת'אצבעות. הקפטנית אומרת שצריך לבנות ת'אירוע כך ששנה הבאה..
שיעורי הבית היו לתחקר ולמצוא חומר מצולם ליום השידורים המיוחד שלhalalit.tv . טוב, אז ברור שקידום ענייני יום השידור מתעדף מול עיון מחדש ב"סקילה וכריבידאס" לרשומה זאת. אני צופה בחומר וחושב על הסיבות שהביאו אותי להתקבע על ג'וייס. על פני השטח ההזדהות שלי נמצאת איפה שהוא בתכונות המשותפות לדדלוס ובלום. אני מנסה להרכיב את קבוצת המאפיינים ושוקע לתורת הקבוצות. בכלכלת זמן של מותג הכתיבה והיזמות יש שתי ברירות: לשקוע ביום השידורים ובתורת הקבוצות או לעוף ל"אהבת עולם"/לאור ו"מוקס נוקס"/אדף.
עלילת "אהבת עולם" מתקדמת ל-1995 ומשם תנוע אחורה והצידה. בועז, מי שהיה האל"מ הצעיר בצה"ל והמושל הצבאי בעזה בתחילת הסיפור, כשנפגשות הדמויות לראשונה, הגיע לגילי, 52. אני מחשב בראש, היום הוא בן שבעים ושתיים, יש מצב שהוא אחד ממחנה השלום שעקף אותי במסדרון, מהיורים ובוכים שחרדים לדמותה של המדינה. הוא לא ייתן לי כסף להפקה אבל אולי יש לו חבר סמולן בדירקטוריון של נותני החסות. כרמלה, אשתו של בועז, בליינד תאהב אותי עם התספורת החדשה. ודפנה אז בכיתה י"א, היום עם לפחות שני ילדים, חרדה שהנוער שהפסיקו לקרוא, רק כל היום עם הראש מורכן למסך, בול בפרופיל קהל היעד.
איבדתי את דרכי ב"מוקס נוקס". וחוזר אחורנית. הנה הגיבור נפגש עם נ. חובבת הספרות מהעשירון העליון שקנתה את זמנו. הנה הגיבור בנעוריו מתיידד עם מזכירת המפעל והיא מחלצת אותו מעבודת מיון הירקות. אני מדלג לאובססיה לקלסיקונים, העונג ממלל שזורם במסלול שהפחד והעונג מהגופני התווה. בסוף אני נוחת שוב לשיעור ספרות על המתים של ג'ויס, בחוג שמעביר הגיבור לנ. וחברותיה. השראה
by ayala netzer
May 9, 2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה